רפואה הודית

ללי-אורי יצאו נקודות קטנות ברגל, שהבנתי שהם ויראליות וצריך להוריד אותם, אז חשבתי ללכת לרופא אליל ואז החלטתי לתת הזדמנות לרפואה המתקדמת של הודו, וכן זה אולי יפתיע, אבל לרופאים בארץ יש המון ללמוד.

זה מתחיל משירות ויחס אדיבים ביותר, מהמקום הנקי, ומהסטרליות.

אין דבר כזה לחכות בתור, במקסימום 10 דק המתנה, לא מתגעגעת ללחכות בתור שעה עם ילדים שלא מרגישים טוב.

כל רופא שהיינו אצלו בסיום הטיפול מתן לי את הנייד שלו, למקרה ואני אצטרך.

אז כן אפשר גם אחרת...

כוחה של אמונה - פסטיבל גאנש

כבר עשרה ימים שההודים חוגגים את פסטיבל גאנש, האל שמתברר הכי אהוב עליהם. גאנש זה האל שיש לו חדק ואוזניים של פיל, הסיפור שלו הוא די טרגי, ולכן ההודים הכי אוהבים ומתחברים אליו.

כל העיר מלאה בבמות שאנשים פרטיים הקימו, במרכז הבמה יושב גאנש, ומסביבו קישוטים, תאורה, אוכל וכל מה שאתם רק רוצים. אנשים מסתובבים מבמה לבמה רוקדים ומתפללים, ומתלהבים מהדקורציה- קצת מזכיר את תחרות הסוכה היפה, כמה מפתיע שהחגים האלה בחפיפה.

השכנים שלי שנחשבים להודים עשירים, הקימו בתוך הבית שלהם עמדת גאנש, כולו מכוסה בזהב ויהלומים, הייתי אומרת  הגזמה הודית טיפוסית, הם הזמינו אותנו להגיע לראות את גאנש, והאמת שזה מפגש די נחמד, גאנש יושב בצד, וכולנו בסלון אוכלים ומדברים.

אתמול הפסטיבל הסתיים, וכל הגאנשים נלקחו לנהר, למעשה מכניסים אותם לתוך הנהר ושם הם נשארים, לא מדמיינת מה קורה שם בקרקעית... הסברה אומרת שגאנש אוהב מים, ולכן הכי טבעי לו בנהר, אגב מאז שהתחיל הפסטיבל הגשם לא מפסיק, שוב ההודים מאמינים שזה בגלל שגאנש אוהב מים.

ולמה אני כותבת על זה?  בכל חג הודי אני נדהמת מחוזק האמונה, איך הרחובות שטופים בחג, אי אפשר לפספס את ההתרחשות, כולם ברחובות, הלוואי עלינו ככה.

אוכל הודי אצלי בצלחת

אי אפשר שלא לספוג את ההודיות שעוטפת בכל מקום, ואחד הדברים שהצליח לעטוף ולכבוש אותי זה הבישול ההודי.

כשהגענו לראשונה לפונה היינו חודש וחצי במלון שהגיש ארוחות בוקר מגוונות, היה גם אוכל הודי וגם אוכל סטנדרטי סטייל פרנץ טוסט, חביתות וכו...

במלון הזה התוודעתי לראשונה לטעמים, לחריפות על הבוקר, ולאט לאט האוכל ההודי תפס יותר מקום בצלחת.

אחרי שעברנו לבית משלנו, גם אז העוזרת היתה מכינה מהמטבח ההודי, ונידהמתי כל פעם מכמה זה טעים. 

למעשה התחברתי גם כי טעים וגם כי נילוו לזה שלוש סיבות נוספות:

בריאות- המטבח ההודי נותן המון כבוד לקטניות, מלא סוגיםםםם

דיאט- קמח לבן כמעט ולא בשימוש, הקמח ההודי הוא מטחינה של חיטה נקרא אתא

פשטות בעבודה- כל הבישול בסיר אחד, לא כמו אצלנו מעבירים לסיר הזה, ואז לזה, ואחרי שמסיימים המטבח במצב אנוש

 

אבל נתקלתי בבעיה אחת, הילדים לא אהבו... הריח, הצבע, כנראה גם הטעם, לא הסכימו לאכול.

 מי שבעיקר אכל זאת אני, אז מה עושים? משלבים!  שילבתי בין המטבחים, בין התבלינים שלנו לבין הניראות והמצרכים של האוכל ההודי, ולאט לאט אני מפרה את האיזון ומנסה מידי פעם גם תבלינים מקומיים.

והתוצאות זה מסתבר עובד!! והמטבח שלי השתנה לחלוטין!! 

לחם לבן אוכלת ברמת טעימה מהחלה של שבת, במקום זה תופס מקום רציני הצאפטי, שזה הלחם ההודי, עשוי מאתא , מלח ומים. 

מורחת על זה כל מה שהייתי מורחת על הלחם, טחינה, חלבה, יוגורט, וכו...

ולפעמים כשיוצאים לפיקניק אז גם נוטלה.

פיתות אני עדיין אופה, תמיד יש במקפיא בעיקר כי הילדים מתקשים להיפרד מזה.

ועוד השתנה זה מלא סוגים של תבשילי ירקות, מוכר בהודו בשם סבג׳י, כל ירק שהיה בסופר ונראה טרי נכנס לסיר, השילובים תמיד משתנים.

 הקטניות, חברותיי החדשות שמופיעות גם בהרכבים שונים, כחלק מרוטב או כתוספת לתבשילים.

השילוב בין המטבחים הצליח, חיצונית זה נראה כמו אוכל הודי, אבל כשטועמים התיבול מעודן .

יותר.

תיהנו מהתמונות...

תבשיל אורז עם חצאי חומוס מיובשים, שעועית לבנה ועדשים כתומות:

אי אפשר בלי פיתות:

סבג׳י תפוא עם טחינה

תבשיל דאל (עדשים כתומות) עם צאפטי

סביח צאפטי:

דוסה, יצור כלאיים של קרפ ופנקייק, רק שזה עשוי מעדשים:

מי אשת חיל?!

שבועיים קדימה שוב צפויה להיות לבד עם הילדים, הסכמתי לכפיר לנסוע בתנאי שיהיה רק סופש אחד לבד, אז עד יום חמישי הבא הוא במנילה פיליפינים.

אני כרגע מאוד עייפה כי היה לנו יום עמוס, אז אני פחות חושבת ופחות במצב מושכל, כל מה שמעניין אותי זה שיגיע כבר 20:00 ושכולם כולל אני נלך לישון.

נחמה גדולה היא שעכשיו זה שיא הסיילים בקניונים, אז אמרו פעם:

Shopping is therapy...

בטוחה שהקניות יעודדו, אצלי זה תמיד עובד.

 

בדד...

תשעה ימים שאני לבד עם הילדים בתת יבשת, תשעה ימים ויש בדרך עוד שישה. כפיר בנסיעת עבודה בארהב, והאמת שעד היום הכל היה מצויין, הסתדרתי, התעליתי מעל החולשות והצלחתי להפתיע אפילו את עצמי, שונאת התקרבנות וניסיתי לשדר בעיקר לילדים עסקים כרגיל, אבל גם אני צריכה כמה שורות של אכלו לי שתו לי.
אפשר להגיד שכפיר ואני נמצאים בשני קצוות של העולם, הכי רחוק שהיינו אי פעם אחד מהשניה, אבל בזכות הסקייפ הרגשתי כאילו הוא נמצא...
היום ערב שישי היינו בארוחת ערב במסעדה ונפרדנו ממשפחה ישראלית שחוזרת הביתה לישראל אחרי שלוש שנים בהודו, כתוצאה מזה מהבוקר לי-אורי מדברת על הארץ, על סבתא, סבא ועל כמה היא מתגעגעת, ושאלות בסגנון של מתי אנחנו ניסע, אני רוצה גם וכו..
הגענו למסעדה והיה כיף לראות את כל הישראלים כמו משפחה אחת גדולה, עושים קידוש ומברכים על הלחם, המעמד הזה מקבל תהודת דאבל כשנמצאים בהודו.
אחרי הקידוש חיבק אותי אחד הישראלים לשלום, חבר ואיש אמת, והחיבוק היה ארוך ואמיתי. החיבוק בשילוב הפרידה מהמשפחה שחוזרת לארץ המובטחת, הציף הכל, והכל עלה... כפיר חסר לי...
היכולת שלו להרגיע, לסנן טרדות, לעזור, להקשיב, ותמיד להיות שם בשבילי ובשביל הילדים, כן זה חסר...
אף פעם לא כתבתי לו ככה משהו פומבי, ואני לא אוהבת שאחרים עושים את זה, נראה לי אישי מידי, אבל איך קראתי לפוסט הזה?! מרגיש לי בדד היום אז תתחשבו.
סיימתי להתקרבן להיום, מחר בבוקר אנרגיות חדשות וחיוביות, יום שישי הבא כפיר כאן, לקידוש בבית, שבת שלוםםםם, אור ואהבההההה!!!

נהגת הודית

כשהגענו להודו פגשתי אמריקאי שמצליח לנהוג בכביש ההודי הכאותי, ושאלתי אותו הכיצד??!?? והוא ענה אני פשוט עוצם את העיניים ואיכשהו אני מצליח להגיע לכל מקום.
בהתחלה המשפט הזה היה נראה כמו סוג של התאבדות, להיכנס לכביש ולעצום את העיניים, אבל היום אני מבינה שהכוונה היא שאתה יכול לסמוך על האנשים שנוהגים לצידך, שיעשו הכל כדי לא לסכן אותך.
היה ברור לי שאני חייבת נהג, אבל בהחלטה של רגע הכל התהפך והחלטתי לנהוג, והנהג של מיס אלונה יצטרך לחכות, כי אני עוד לא שם.
אז איך זה עובד? אין חוקים, אין תמרורים, אין נתיבים, אין שוליים, אין מדרכות, יש רמזורים אבל לא תמיד מקשיבים להם, ובתוך כל האין הזה, יש סדר. קשה לזהות את הסדר הזה אבל אחרי התבוננות של חודש מהר מאוד הבנתי את הסדר, והצלחתי לזהות אותו.
בארץ כשאתה גורם למישהו אחר לבלום, אתה מקבל קללות וצפירות, פה מחייכים אליי, ההודים בפונה מלאים בסבלנות (אגב בדלהי הבנתי שזה לא ככה, שם עצבנים).
לנהיגה ההפוכה שבה הנהג יושב מימין התרגלתי, לנהיגה בהילוכים גם התרגלתי, ואני משנעת אותנו לכל מקום בפונה (כמובן גם כפיר נוהג).
הצפירות בפונה הם אקט של נימוס, והתראה, אני צופרת לך כי אני עוקפת אותך, ככה הנהג שלו צפרתי יודע שהוא צריך לזוז ולאפשר לי לעקוף.
בארץ כשאתה צופר הנהג שלצידך מאיץ כי מי אתה שתעקוף...
מתברר שאנחנו הישראלים צריכים ללמוד מהמנטליות ההודית, לא מהכל כן? אבל כן ללמוד להיות נחמדים, אדיבים וכאלה שלא מפסיקים לחייך.

מים בששון

עונת המונסונים החלה רשמית, גשםםםםם שחבל שאין לנו כזה בארץ, ממש חבל.
ההודים לא מעריכים את כמויות הגשם שיורדות כאן ומובילים את המים לרב הבתים בהודו באמצעות מכליות מטונפות.
אלינו לסוסייטי מגיעה משאית שמובילה מים פעמיים ביום, מדהים אותי לראות באיזה בור מטונף המיים מאופסנים, ואיך מידי פעם עוברי אורח מוציאים את הצינור רק לרגע כדי לשטוף ידיים.
כמובן שיש בבית שלנו מעין תמי 4 שמלא בפילטרים, ואני משתמשת במים האלה רק לבישולים ולמים שגם ככה עוברים רתיחה.
ולשתייה וצחצוח שיניים אנחנו משתמשים במים מינרליים, שלא אנחנו סוחבים.
ולמרות שאנחנו לא משלמים על המים, ועל פניו אין מחסור במים, אני מתקשה למלא אמבטיות... וסוגרת אחרי העוזרת את הברז, כנראה שמשהו בבוז לבזבוז נחרט עמוק מידי.
אני תוהה אם אין הודי שחושב שאפשר אחרת? להתחיל לבנות מאגרי מים ולהוביל את המים באמצעות צינורות נקיים, המים יורדים מהשמיים נקיים, למה ללכלך?!?!?!
אבל אז מה יעשו עם על נהגי המשאיות שמובילים מים? ויש כאן מלא כאלה... לא תהיה להם עבודה, לפעמים נראה שהקידמה דווקא מחזירה אותנו אחורה. אז לא רוצה על המצפון שלי הרבה מובטלים, ואני לא מתכוונת לגלות לאף הודי שאפשר גם אחרת :)

6000 ש״ח

אתמול 4 משפחות באר שבעיות איבדו את יקירהם בגלל נואשות של רגע, אומללות שכנראה הגיעה לרף עליון ויצרה סחרור הזוי.
קוראת הבוקר את אתרי החדשות בארץ, ופשוט עצובה לקרוא שכל הדבר הזה היה נחסך אילולא המערכת היתה קשובה יותר.
6000 ש״ח, זה הסכום שהורג אותנו כחברה, הרי לפני דקה נשמעו קולות של מנכלית בנק שרצתה לבטל ליהודי אחר חוב הרבה יותר גדול מזה, אז מ 6000 ש״ח המערכת נאטמה, סגרה אשראי ושלחה את אותו אומלל להתבוסס בכעס ובשינאה.
שלא ישתמע כאן שאני מצדיקה את מה שעשה הבחור הזה, יש כאן עיניין עם רצח ורוצח! אבל אני מרגישה שיש כאן תמונת ראי שכולנו נתקלנו בה מתי שהוא, של אטימות מערכת (לא בהכרח הבנקאית), שאין עם מי לדבר, ואתה חוזר הביתה במקרה הטוב ליקירך לשתף ולפרוק. רק שבמקרה הזה גם לא היה את מי לשתף, ערירות עצובה, שמאלצת להתמודד לבד עם התסכול.
היום כשאני בהודו עולה בי ההבנה שיש משהו בארץ המובטחת שלנו שלא נותן מקום לאלא שאין להם, אם אין לך אתה גמור! מכל מקום יגלגלו אותך, והעיתונים לא חסרים בידיעות כאלה.
בהודו, מדינת עולם שלישי, כן ?! גם העניים חיים בכבוד, אפשר להתקיים גם משכר נמוך, אולי האוכל לא יהיה הכי מגוון, אבל עדיין אפשר לאכול.
עלויות החשמל בהודו הן סבירות, הרבה פחות מבארץ (לצריכה המשפחתית שלנו פחות 70%),
וגם הקניות בסופר שפויות (פחות 50% מהעלויות שהיו לנו בארץ), אז למה? למה אצלנו בארץ הכל צריך להיות יקר! יותר מיסים, יותר חשמל, יותר מים, יותר... יותר... יותר...
יש שיגידו ביטחון, ואני מעלה גיחוך ונזכרת איך עד לפני כמה חודשים ישבתי בממד עם הילדים שלי, ותהיתי איפה הבטחון?! מספיק כבר למכור לנו סיפורי אש לילה! משהו מתנהל לא טוב, וכדי שמחר לא יקרה שוב מקרה 6000 ש״ח, תתעוררו אתם שם שבחרנו בירושלים, ולפני כל הזמנה של מיטה בטיסה (למשל), תחשבו על מה 6000 ש״ח יכול לעשות לבנאדם.

שבועות!

שבועות! החג שאני הכי אוהבת, עם האוכל הכי טעים, פשטידות, קישים, בורקסים ועוד כל מיני מאכלי דיאט...
החלטתי שאני רוצה להרגיש חג, עם כל מה ששבועות מביא, גם בקטע קולינרי, גם הלכתי דתי וגם חווייתי, אז ארגנתי לכל הישראלים בפונה ערב שבועות שמכיל את כל מה שציינתי.
היה כיף גדול, לראות את כולם לבושים לבן, קניתי זרי פרחים להשלמת ההופעה, וכולם היו חגיגיים כיאה לשבועות אמיתי.
בקטע הקולינרי היה אוכל טעים שהישראליות האלופות פה ממש טובות במטבח, אומרים שהמרחק מאלץ אותך להשתפר במטבח, וזה נכון אני נידהמת מרמת הבישולים הגבוהה שיש כאן.
הילדים הקריאו קטעי הקראה שמסבירים על מהות החג, וזה היה הכי מקסים! ילדים ישראלים שחיים וגרים בניכר, קוראים בעברית ומסבירים על שבועות.
כתבתי לחברות בארץ שקל לארגן בהודו אירועים, הכל נגיש, הכל אפשרי והכל לא יקר...
זרים לראשים, בארץ הייתי קוטפת מאיזה עץ זית שמתחנן לגיזום ומכינה לבד זרים, בהודו קונים מחנות פרחים, שתוך שעה מכינים 40 זרים, והמחיר שקל לזר.
הכנתי הפעלה של קישוט סלסלות ביכורים, את הסלסלות הכין רוכל בשוק בעבודת יד ב 2 ש״ח לסלסלה.
ויש עוד אינספור דוגמאות כאלה...
בסיום הערב, כולם הלכו החלטתי שאני הולכת לנקות את האולם שבו ערכנו את הפעילות.
תיאור מצב: אני, זרה, עם מגב ביד, מסתובבת בסוסייטי שלנו, כל המבטים אליי, כולם בשוק!!! לא מאמינים למה שהם רואים... ואז ניגש אליי בחור הודי מתקדם, שגם גר בסוסייטי שלנו, והוא אמר לי שהוא כל כך מעריך את מה שאני עושה, שאני מנקה... שאל אם אני צריכה עזרה, הוא היה המום... הוא כמעט התעלף שאמרתי שחשוב לי להשאיר אחריי נקי... טוב... רק שזה לא יעלה לי לראש כל הדיבורים האלה... אני עוד צריכה לחזור לארץ אחרי הכל.
אז בתנאים כאלה, אפשר להרים כל יום הפקות מושקעות, צריך להצטייד רק בכוונות טובות ואהבה, כל השאר בקלות.
חג שבועות שמח!!!

הנהיגה הראשונה בהודו

בוקר טוב, הקפה ההודי של הבוקר (בדגש מבאס לא טייסטר) מוליד אופטימיות זהירה, הבקרים כאן מאוד שקטים, רגועים, קצת כמו בכוכב.
לי-אורי נוסעת בהסעה ב 7:00 ואני חוזרת לישון, בזמן הזה יונתן מסתובב בבית, משחק, רואה טלוויזיה, פשוט כיף לחנך את הילדים להיות עצמאיים בסביבה שלהם, זה משתלם.
חדשה מרעישה היא שסופסוף קנינו אוטו, גיפ די גדול ומרווח, יש מקום למשקפיים, לתיק, לבקבוקי שתייה, מוצצים, לילדים, לבן זוג וכו...
לפני שנתיים הייתי בערב גיבוש בקבוצה שהיתה לי במקאן, ובאחד המשחקים היתה שאלה ״מי הבא בתור שיקבל ג׳יפ״ (סמנכלים במקאן מקבלים ג׳יפ), והבחור שענה על השאלה אמר שלדעתו אני, ואיזה כיף שהוא צדק, כי קיבלתי ג׳יפ שווה, ובהמשך אני אקבל גם נהג, האומנם נכון לרגע זה עוד לא מצאנו נהג, אבל יש כבר חיפושים קדחתניים בעיניין.
כפיר כבר ממש נוהג, ואני אתמול בערב לראשונה נהגתי בהודו!! נסיעה לא ארוכה, אבל בהחלט מאתגרת, זה כמו משחק x-box משוכלל, שבו אתה הנהג צריך להיזהר ממכשולים, ההודים קופצים מכל מקום, גם כהולכי רגל, גם עם אופנועים, וגם עם אופניים, וכמובן אתה כנהג צריך לתמרן בן כל אלו ולאלתר לך נתיב נסיעה משלך.
אה ועוד פרט כל אלו תחת נהיגה בגיר רגיל ולא אוטומט, בפעם האחרונה שנהגתי על גיר רגיל ישב לידי בוחן של משרד הרישוי ואמר לי ״עברת״.
אז נהגתי לראשונה, ותוך כדי נהיגה קיבלת חיזוקים מלי-אורי, יופי אמא, מצויין וכו, זה עוד לא אומר שאני יכולה לרדת היום לאוטו להניע ולנסוע לחברה, עוד לא, אבל עוד כמה תרגולים ואולי יש מצב... אולי....

געגוע לכוכב

חצות, כולם ישנים, קיבלתי מייל מתפוצת מייל כוכב מיכאל עם הקליפים של יום העצמאות, אני פותחת את הקליפים והדמעות מתחילות, אני נזכרת כמה אני מתגעגעת.
אני רואה את החברים של לי-אורי, של יונתן וגם שלנו, ואני כל כך מתגעגעת...
במיוחד לחברות של לי-אורי שהיו חלק מהיום יום שלנו, המון מפגשים, המון מריבות של בנות, וגם המון אהבה.
אני יודעת שזה זמני, ואני מאוד דואגת שהילדים (ובעיקר לי-אורי) ייצאו מהחוויה הזו מועצמים, אני יודעת שזה לא פשוט, המרחק הפיזי והתרבותי בן הודו לכוכב הוא תהומי, ואנחנו כל הזמן מנסים לגשר, אבל זה אף פעם לא מספיק.
כוכב מיכאל זה הבית, אמרו את זה פעם וזה כל כך נכון. מתגעגעת לאירועי הביחד, להפקות המוטרפות שרק המושב הזה יודע להרים, כאלו שבלי הרבה תקציב אבל עם מלא רצון טוב.
לפני הודו כפיר ואני עשינו סדנא של רילוקיישן, וכשניסיתי לשער מה יהיו הקשיים אז, שום דבר לא התקרב לגעגוע, הנחתי שבעידן דיגיטלי המרחק מתקצר, שאפשר להשלים את הפערים, אבל אני מודה שזה נוחת עליי מידי פעם, געגוע שנוחת ולא מרפה, מזכיר לי שיש מלא אנשים טובים, חברים, שכנים ומשפחה שהם חלק חשוב ממי שאנחנו, ושאני ממש מתגעגעת אליהם.

להתגעגע לנקות...

מה?! זה הזוי! מי מתגעגע לנקות את הבית, לשטוף רצפה, לסדר חדרים, מקלחות, לנקות חלונות... אז ביננו כן, ובלי לעשות מזה סיפור... כן קצת התגעגעתי היום...
שובהה בימי ראשון לא עובדת ככה שהזירה פנויה, וכפיר עם לי-אורי ביום הולדת של חבר מהכיתה, יונתן ישן, ואני הפשלתי שרוולים והתחלתי לנקות,
הכל נקי לשביעות רצוני! אפשר לנוח ולהתחיל את השבוע! שיהיה שבוע טוב :)

הערה: פוסט זה אינו כולל שטיפת כלים, לזה אני אף פעם לא אתגעגע, מה שבהחלט יכול להעיד על שפיות חלקית

הריח ואני יצאנו לדרך...

הגיע הזמן לדבר על הריח בהודו, הריח שבאוויר, הריח שבאנשים, הריח שבבתים, הריח שברכבים וכו...
כן כן זה הריח שמריחים איך שיוצאים מהמטוס במומבאי, זאת קבלת הפנים ההודית. בהתחלה עוד היו לי כאבי ראש מזה, ריח מחניק של זיעה, תבלינים או אלוהים יודע מאיפה זה מגיע, מה שבטוח זה חונק.
אני גאה לספר על בסיס הערכות שמסתמן פענוח למקור הריח, אחרי חודש וחצי של אוכל הודי, פתאום התחיל לנדוף גם ממני הריח הנוראי הזה, זה היה מאוד משעשע להבין שזהו אפילו הגוף שלי מגיב ומתאקלם, ומקבל את הריח המקומי.
רק פרט אחד חשוב, כשמתקלחים הריח נעלם, ואם לא מתקלחים?! הריח צובר תאוצה ומקבל ערבוב דוחה של זיעה איומה, וזה להערכתי המתכון לתרכובת הריח ההודי, כמובן החום האדיר בחוץ לא עוזר, ומשמש זרז לתהליך.
שובהה (העוזרת) מקסימה, ומאוד משתדלת לקבל את אורחות הניקיון הישראלי, אבל אני לא יכולה עם הריח שלה.... שממלא את כל הבית. אני מנסה להתעלם אבל הריח פשוט טס בדהרה לעבר הנחיריים שלי וזה גדול ממני להתעלם ממנו.
חשבתי להקים חברה שתייצר מוצר חדשני, שיפתור את בעיית הריח של הודו, החלטתי לקרוא למוצר דאודורנט (שם קליט...), יש לי תחושה שזה יעוף כאן, ושהביקוש יגיע מלמטה... כל התחזיות מדברות על הצלחה, נראה...

רגעים קשים

נרשמו כמה רגעים קשים, האומנם עברנו לבית החדש והוא באמת מהמם, חדש לגמרי, 4 חדרים כשלכל חדר מקלחת ושירותים, ומרווחחחחח כמעט 400 מטר שלא אני צריכה לנקות, ועדיין ימים קשים.
המעבר מאוקווד (המלון) היה כמו מעבר לכל דבר, הפרידה מצוות המלון הייתה קצת עצובה, ופתאום אנחנו צריכים לדאוג לכל מיני דברים שנראים הכי ברורים (בלוני גז, שצריך לשחד מישהו כדי לקבל בלוני גז חוקיים, ועוד כל מיני כאלה).
ויש עוד משהו בהודו שקצת קשה להסביר, משהו בהודים שעל פניו הם אנשים מקסימים, אבל יש את החלק שלא מבין אנגלית בכלל, אבל כלום! את מדברת אנגלית והם עונים באינדית, והם לא מתייאשים מדברים אינדית כאילו הם חושבים שבסוף אני עוד אבין.
אז תדמיינו שרב הנהגים שמגיעים לקחת אותי הם כאלה שלא מבינים אנגלית בכלל, והאמת שעם כל החיוכים והנחמדות הם שיגעוווו אותי, אני נותנת כתובת שאני רוצה להגיע אליה והם מסתובבים בעיר, כאילו מחכים שאני אתייאש וזה באמת מה שקורה, אני פשוט אומרת להם לחזור חזרה הביתה, בשאיפה שביום למחרת יגיע נהג שיבין קצת יותר.
אתמול הגיע אחד הנהגים היותר סיוטיים, תרגום: לא שמע על השפה אנגלית בכלל, ופשוט עליתי חזרה הביתה, ומאותו רגע הכל היה מעצבן וקיבל מימדים עצומים של כעס.
הגז לא עבד...
לא הצלחתי להטעין את הטלפון בכסף (טוקמן סטייל)...
העוזרת החליטה להצטייד בראש הכי קטן שיש...
כל אלה בצירוף יום הזיכרון שמרחף.
ובשיא העצבים מי מתקשרת.... א מ א.... אני רואה את המספר ומבינה שעדיף שאני לא אענה כי אני לא במצב, אבל עניתי. ההלו היה כבר חנוק מדמעות, ניסיתי להסביר מה קרה, אבל זה מכלול שקשה להסביר, אז בעיקר בכיתי.
למעשה כל מי שהתקשר אליי אחרי זכה לשיחת בכי, כפיר קיבל גם שיחת בכי וגם שיחת האשמות מה שגרם לו להגיע מיד הביתה, להרגיע ולטפל בגז.
ההכנות לארוחת הצהריים גרמו לי להתאושש, אני אוהבת לבשל בהודו, שובהה (העוזרת) חותכת כל מה שצריך לפני, ואני מנצחת על תפקיד השף בלבד.
מה שעוד עזר להתאוששות זה ביקור של 2 חברות לקפה שזה היה הכי בול שיש.
הבוקר קמתי ליום חדש, בצל יום העצמאות אני מתמלאת תחושת מיני שמחה, מתגעגעת מאוד להורים שלי ולמשפחה שלי, מתגעגעת לחברים, ולכל היום הכיפי הזה שכל כך רחוק ממני וחוגג עצמאות.


תמונות מהבית החדש

יום השואה

יום השואה מקבל מימדים עצומים יותר כשנמצאים בארץ זרה, תחושת השליחות שקמתי איתה הבוקר לפזר את המסר גם כאן בקרב החברים הזרים שרכשתי.
המסר שאומר שזה עוד לא נגמר, וגם היום יש שרוצים להשמידנו ולא מאמינים בקיומנו, שגם הילדים שלי וגם אני חווינו את הפחד הזה של טילים שמרחפים מעל הראש עם מטרה ברורה שאומרת לפגוע. בטוחה שהפחד הזה לקח חלק בהחלטה של רילוקיישן לשנתיים.
אני קוראת הבוקר את כל הפוסטים שחברים שיתפו בפייס על המשפחות שנכחדו, על אלה שניצלו והם כאן לספר, ואני מרכינה את הראש מצד אחד ומצד שני גאה בעם שלנו, גאה בדרך ולאן שהגענו בזכות אלה שציוו לנו במותם.
גאה גם בדור הפייסבוק הדור החדש שלא נותן לתחושות מנוח, ולא מפסיק לשתף.

בלי קשר ואולי עם קצת קשר עוד לא כתבתי על העוני ההודי, על המראות הקשים שאנחנו נתקלים בהם כאן בשוטף, ואולי זה בגלל שאני עוד לא מצליחה להכיל. הגעתי להודו בתחושה שזאת השליחות שלי כאן, ויש כבר כיוון שנרקם שאני אספר עליו בהמשך. אסור לעצום עיניים לא בסיבלנו ולא בסיבלם של אחרים.