הלא צפוי הוא הצפוי החדש!

זוכרים שכתבתי שהודו הכי לא צפויה שיש... אז זה באמת משהו שנתקלים בו כל הזמן, כל יום מזמן הפתעות ומפגשים מרתקים.
היו לי פה מלא כאלה ובחרתי להתמקד בשניים, שבאמת נשמעים כהזיה, אבל היי... זאת הודו.
הראשון מתחיל ככה, תמונת מצב... בוקר, לי-אורי בבית ספר, כפיר בעבודה, יונתן ואני במסעדה של המלון אוכלים ארוחת בוקר, אני ניגשת לבופה לאיסוף פחמימות אחרון, ו... אני שומעת ישראלי שמדבר בטלפון. לא שזה מרגש אותי כל כך, כי יש כאן מידי פעם ישראלים, אבל נעצרתי כי שמעתי שהוא מדבר על נתיבות, הישוב שהכי קרוב למושב של הוריי, אזרתי אומץ ושאלתי מה הקשר שלו לנתיבות?! ופתאום אני מבינה שמי שעומד מולי, זה בעצם אופיר שלמד איתי באותה כיתה ביסודי!!! זה לא אמיתי! כמובן שהיה מגניב להיפגש החלפנו חוויות והיה מרגש, מצחיק ובאמת הזוי.
המפגש השני היה גם במסעדה של המלון, עם ישראלית שניגשה אליי בארוחת בוקר, סתם דיברנו... ומשיחת בוקר יצא שנשארנו יחד יומיים, כולל בייביסיטר לילדים, ארוחת שישי משותפת, וחיבור שלא ניתן להסביר. למעשה אני כותבת עכשיו אחרי שנפרדנו לשלום כי היא חוזרת לארץ, ואני מרגישה כאילו אחותי באה לבקר והיא חוזרת חזרה, תחושות לא פשוטות, אני מאוד אתגעגע... היו לי יומיים מלאים בסיפורים, בצחוקים ובלמידה והיכרות של פונה מהחצר האחורית.
שתהיה טיסה נעימה חזרה ומחכה כבר למפגש הבא...
ההודים מסבירים שהמפגשים האלה הם חלק מהקארמה, יש שיגידו (באנגלית) נועד להיות, ואני עדיין אומרת הזוי...

ארץ הלב

עוד מעט 3 שבועות שאנחנו בארץ השאנטי, 3 שבועות שגדושים בעשייה, עינייני התאקלמות, למידה וחקר אינסופיים.
אז כבר הפנמתי שלהודו יש מלא פנים, מצד אחד ארץ שכולה לב ואומוציות, אנשים מלאי אהבה, רצון לתת ולשרת, אומה שאנשים זרים (ואני ביניהם) מרתקים אותם, למעשה אני מרגישה סוג של סלב בהודו, כל המבטים מופנים אלינו בכל מקום שאנחנו הולכים, אפילו יש מרחיקי לכת שמבקשים להצטלם איתנו, שזה משהו שאני לא אתרגל אליו אף פעם.
באחד מסופי השבוע זרמנו לטיול במקדש שנמצא שעה נסיעה מפונה, מתברר שבאותו היום שהגענו היה גם חג הודי, המקדש והדרך אל המקדש היו מפוצצות במבקרים הודים, שהגיעו מכל רחבי הודו, ועם כל הכבוד לאל שיבה האטרקציה האמיתית היתה אנחנו, כל כמה צעדים נוצרו סביבנו התקהלויות, מבטים, חיוכים וליטופים לילדים.
כמי שהגיעה להודו כמעט כנועה, עם רצון לזרום ולקבל את המקום כמו שהוא, הטיול הזה שעשינו באמת היה מאתגר מבחינתי, וניסיתי להיות נחמדה ולהחזיר אהבה עד כמה שהציניות שנטועה בי איפשרה.
זה צד אחד של הודו, ארץ הלב הרחב, עם שכל ייעודו זה לפנק, לפנק, לפנק. אבל יש עוד צד שבעיקר שמעתי עליו, קראתי בעיתונים ונתקלתי בו בקטנות... צד שמכיל סוג של אלימות חבויה, שקטה ומתפרצת. ראו ערך מקרי האונס הרבים שפוקדים את הארץ הזו, נתקלתי בזה בהבלחות קטנות של זעם בלתי נשלט בעיקר בכבישים, זעם בין נהגים.
אבל הצד הזה הוא באמת מינורי, אני ניהנת מאוד, ומחכה לדאון שצפוי להגיע (אומרים שכולם עוברים את זה בתהליך הרילוקיישן). נכון לרגע זה אני ניהנת מהספק, ומתמקדת בלייצב את כולנו, ונראה אולי הדאון יפסח עלינו... ברוח החג המתקרב.

חוויה הודית ראשונה!

החוויה ההודית הראשונה לא איחרה להגיע...  הודו מלאה בהפתעות והבלתי צפוי הפך להכי צפוי.

וככה זה מתחיל... קמים בבוקר, מתארגנים לקראת היום הראשון של לי-אורי בבית הספר.

מדובר בבית ספר שממוקם שעה נסיעה מהמלון, אומרים בית ספר מעולה, אבל צריך להתרגל לנסיעות.

הנהג מחכה לנו בלובי, וגם העוזרת נירמלה שגייסנו שאמורה לעזור עם יונתן, כולנו מתמקמים באוטו ויוצאים לדרך, וזה מתחיל ככה:

1. אני מעדכנת את הנהג שנוסעים לאינדוס, שואלת אם הוא יודע את הדרך ואני מקבלת את ההינהון ההודי המפורסם, מבינה מזה שהוא יודע ואנחנו יוצאים לדרך. בשלב מסויים הוא נראה מהוסס, אני שואלת שוב, ושוב הוא מהנהן, מזה הבנתי שאין לו מושג לאן נוסעים ואנחנו בנסיעת סרק בעיר.

2. כעבור שעה... אני שוב שואלת וגם מראה את הכתובת המדויקת, ורק אז הוא פתאום הבין לאן נוסעים... הודו... לך תבין...

3. ופתאום... תוך כדי נסיעה המנוע של האוטו כבה, והנהג גולש עם האוטו לכיוון השוליים.

הנהג יורד מהאוטו פותח מכסה מנוע, מסתכל אומר שלום למנוע, וחוזר למושב הנהג. אני כבר בטמפרטורה גבוהה, מבקשת ממנו להתקשר למשרד, והנהג... בעולם משלו, עולם של הינהונים.

4. נירמלה זוכרים... העוזרת... ביקשתי ממנה להתקשר (כי טרם איקטבו לי את הסים, בהודו זה לוקח שבוע, בארץ דקה), התקשרתי לכפיר וביקשתי שידאג דרך המשרד של הנהג לרכב חלופי.

5. כעבור שעה... הגיע נהג חדש עם רכב חלופי. כל הזמן הזה אנחנו באוטו, יונתן ולי-אורי, העוזרת ואני- בלי מיזוג, כביש סואן ונהג שלא מפסיק להגיד: ״שיט״

6. הנהג החדש (רק כדי לקצר) עשה את אותו תרגיל שפירטתי בסעיף 1. עברו עוד 40 דקות כאלה...

7. ורק אחרי שגיליתי תושייה ושאלתי אנשים ברחוב, הגענו ליעד...

לסיכום- 3 שעות בכבישים צפופים עם נהגים מהנהנים, והתבררות של נסיעה שיכלה להיות שעה בלבד.

יום טוב, אמרתי?!