החוויה ההודית הראשונה לא איחרה להגיע... הודו מלאה בהפתעות והבלתי צפוי הפך להכי צפוי.
וככה זה מתחיל... קמים בבוקר, מתארגנים לקראת היום הראשון של לי-אורי בבית הספר.
מדובר בבית ספר שממוקם שעה נסיעה מהמלון, אומרים בית ספר מעולה, אבל צריך להתרגל לנסיעות.
הנהג מחכה לנו בלובי, וגם העוזרת נירמלה שגייסנו שאמורה לעזור עם יונתן, כולנו מתמקמים באוטו ויוצאים לדרך, וזה מתחיל ככה:
1. אני מעדכנת את הנהג שנוסעים לאינדוס, שואלת אם הוא יודע את הדרך ואני מקבלת את ההינהון ההודי המפורסם, מבינה מזה שהוא יודע ואנחנו יוצאים לדרך. בשלב מסויים הוא נראה מהוסס, אני שואלת שוב, ושוב הוא מהנהן, מזה הבנתי שאין לו מושג לאן נוסעים ואנחנו בנסיעת סרק בעיר.
2. כעבור שעה... אני שוב שואלת וגם מראה את הכתובת המדויקת, ורק אז הוא פתאום הבין לאן נוסעים... הודו... לך תבין...
3. ופתאום... תוך כדי נסיעה המנוע של האוטו כבה, והנהג גולש עם האוטו לכיוון השוליים.
הנהג יורד מהאוטו פותח מכסה מנוע, מסתכל אומר שלום למנוע, וחוזר למושב הנהג. אני כבר בטמפרטורה גבוהה, מבקשת ממנו להתקשר למשרד, והנהג... בעולם משלו, עולם של הינהונים.
4. נירמלה זוכרים... העוזרת... ביקשתי ממנה להתקשר (כי טרם איקטבו לי את הסים, בהודו זה לוקח שבוע, בארץ דקה), התקשרתי לכפיר וביקשתי שידאג דרך המשרד של הנהג לרכב חלופי.
5. כעבור שעה... הגיע נהג חדש עם רכב חלופי. כל הזמן הזה אנחנו באוטו, יונתן ולי-אורי, העוזרת ואני- בלי מיזוג, כביש סואן ונהג שלא מפסיק להגיד: ״שיט״
6. הנהג החדש (רק כדי לקצר) עשה את אותו תרגיל שפירטתי בסעיף 1. עברו עוד 40 דקות כאלה...
7. ורק אחרי שגיליתי תושייה ושאלתי אנשים ברחוב, הגענו ליעד...
לסיכום- 3 שעות בכבישים צפופים עם נהגים מהנהנים, והתבררות של נסיעה שיכלה להיות שעה בלבד.
יום טוב, אמרתי?!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה