יום ראשון בהודו

ברגע שהכי קריטי לתיעוד קצת נעלמתי... ימים לא פשוטים עברו על כוחותינו, ההיערכות הנפשית התחילה להכביד, ואם הרגשות שלי לא הספיקו, אז לי-אורי לא חסכה בלהוסיף את הטאץ׳ שלה.
המשפחה שלי אירגנה לנו ערב כיפי לקראת הנסיעה, עם שיר שהם כתבו לנו וחולצות שהופקו במיוחד לטובת העיניין, קיבלנו ספר הקדשה עם מכתבים אישיים ותמונות, ואיך לומר?! העיניים לא נשארו יבשות.
אחרי כל הסידורים, הפרידות והריצות הגיעה הרגע לממש, והיום נחתנו במומבאי בבוקר. התדרוך ללי-אורי שהחל עוד בארץ כמעט עזר, הכנו אותה לרוב הדברים, לריחות, למחוסרי הבית שעטים על הרכבים, לרעש וכו...
ולמרות כל ההכנות, הנסיעה לפונה היתה קשה ומייגעת, הילדים היו חסרי סבלנות, לי-אורי הקיאה מספר פעמים, והנהג נהג כמו הודי (פרשנות: הבלמים לא נחים לרגע).
אבל הסבלנות השתלמה, ואחרי 7 שעות ו-20 דק טיסה, ו 4 שעות נסיעה, הגענו למלון דירות מפנק ביותר, התקלחנו, אכלנו ובעיקר נחנו.
ועכשיו... הגיעה שעת חצות, כולם במיטות, הבגדים בארונות ואני כותבת וחושבת על זה שתמיד היום הראשון הוא קשה, תמיד....
ומכאן עם אופטימיות זהירה לקראת ההמשך, מאחלת לכולנו שניהנה מכל רגע :)

זה למכולה או לטיסה??

אתמול כפיר ואני התארגנו לקראת האריזה של המכולה, ובאוויר מרחפת (בכל חמש דק לערך) השאלה: זה למכולה או זה לטיסה?
האחריות שלנו הייתה להפריד בן מה שהיינו רוצים לקחת איתנו בטיסה, לבין מה שיגיע עם המכולה, נשמע תפקיד קטן, אולם יום שלם שאנחנו רק ממיינים.
לשמחתי הבוקר התפקיד שלנו הסתיים, והעברנו את האחריות לצוות גלובוס שפשוט עפים על הבית , ואורזים כל דבר שזז או לא זז.
אני החלטתי לתת לאנשים שיודעים לעשות את העבודה שלהם ואני יושבת בחצר בשמש הנעימה, חושבת על כמה חבל שאי אפשר לארוז את הרגשות שאנחנו משאירים בבית שלנו.
בנינו את הבית שלנו לפני שנה וחצי, והוא ניבנה המון עם אהבה ועם מלא מחשבה שמכילה את מי שאנחנו ואת הצרכים שלנו.
אומרים שלא מתגעגעים לקירות, וזה נכון אבל כבר התחילו הגעגועים למה שנישאר בין הקירות וזה לא יכול להיכנס לא למכולה ולא לטיסה.

אומרים שלום לחברים

יום ראשון בבוקר, אני במיטה ולא רוצה לקום, תשוקה עזה למנוחה, אחרי סופש מלא באומוציות מול אנשים יקרים.
התחיל סשן ה״להגיד שלום״ לאנשים שחשובים ויקרים לנו, הפתיחה היתה בארוחת שישי משותפת עם החברים בכוכב מיכאל (המושב שלנו). אין יותר קדוש מברכת קידוש שמונה 90 אנשים שאומרים אמן. לילדים הכנו 2 סוגים של יצירה ברוח פורים, והם היו עסוקים ושקטים, מה שגרם לנו המבוגרים לשבת בכיף לצחוק וליהנות.
היה מוקפד, איכותי וכיף שיש תמונות שיעידו על כך. התחבקנו, שרנו, צחקנו, ובעיקר אכלנו, כל אחד הביא את האוכל שהוא בישל מהבית, וככה היה פשוט גדוש ועמוס אוכל טעים טעים.
מדהים שהפתיחה של סשן ה״להגיד שלום״ התחילה בכוכב, אולי באמת כי נוצר כאן חיבור עם אנשים שהפכו למשפחה, כמה מילים שכתבתי להם:

כוכבים וכוכבות יקרים, עוד קצת יותר משבוע אנחנו נוסעים, המחשבות לא מפסיקות לרוץ בראש, מתעופפות בכל רגע מקצה לקצה ולא מוצאות מנוח.

לפני 5 שנים הגענו לכוכב, ומהר מאוד היה ברור לכפיר ולי, שכאן אנחנו רוצים לקבוע את משכננו, אחת ההחלטות היותר חשובות ונכונות שעשינו, חשבתי מה יש במקום הזה שגורם לחיבור כזה הדוק, והדבר הראשון שעולה זה כמובן אתם! החברים שהפכו למשפחה, הארוחות המשותפות, המפגשים, העזרה עם הילדים... וכאן אני רוצה רגע לעצור, בשנה האחרונה הייתי יותר בבית אולם זאת לא תקופה שייצגה את הנוכחות שלי בבית לפני, עבודה מטורפת, לחץ היסטרי, ישיבות בהפתעה וכו... וכאן גיליתי מלא אנשים, אבל באמת מלא שעוזרים ושאפשר ברגע האחרון לבקש עזרה עם לי-אורי, אני לא אשכח את העזרה הזו אף פעם, ואני מעריכה אותה מאוד מאוד.
אז כן כל אלו בשילוב של הנוף הקסום , בשילוב של דוד מהמכולת, ובשילוב של תמר ושלום, ועוד ועוד כל אלו הפכו את המקום הזה לתמהיל שאנחנו מאוד אוהבים.

יש חסרונות, יש התמודדויות, אבל זה מה שמוסיף את הפלפל להתאגד ולרצות ביחד לשנות.

עוד לא מצאתי מישהו שאוהב פרידות, וגם זו לא פרידה, תהיו חברים, תהיו בקשר, ומאחלת לכולכם בשם האביב הפורח שמתקרב לאזור שלנו, שיהיו שנתיים מוצלחות גם לכם, בריאות, אושר, ושקט בטחוני!
אל תפסיקו לאהוב לרגע, נתגעגע מלא מלא

חיסונים!

כל האווץ, אווה, אי ואיה לא עזרו אתמול, ונאלצנו להידקר 6 פעמים, 3 בכל יד.
עוד מעט עוברות 24 שעות, והשרירים בידיים תפוסים, כמו אחרי אימון קשה, אבל לא.
לשמחתי הילדים קיבלו רק זריקה אחת, לפחות זה...
טרום החיסונים נפגשנו עם הרופאה לייעוץ חיסונים, הרגשתי כמו בפיצוציית מחלות, ״רוצה גם את החיסון של גרעיני הקדחת״ או ״את החיסון של בוטני מוח היפני״, המחלות עפו בחדר כאילו זה כלום, הייתי קרובה לקום מהכיסא ולהגיד: היה נחמד, תודה שבאתם, תודה שחשבתם, אבל אנחנו נישארים בארץ.
אז במקום סתם לכתוב רק שטויות, ריכזתי כמה המלצות וגם את רשימת החיסונים שיש לעבור טרום נסיעה למזרח, ככה אני ארגיש יותר יעילה...
1. ממליצה בחום על המרכז לחיסונים בבית חולים מאיר, לא צריך לקבוע תור! פשוט להגיע בימים ראשון ורביעי מ 15:30.
2. להגיע חודש וחצי לפני הנסיעה, יש חיסונים שדורשים הפרש זמן של חודש מאחד לשני.
3. תעשו הכנה ראויה ומספקת לילדים.
4. להגיע מאובזרים בפנקס חיסונים (רצוי), כי אז מגלים שלמשרד הבריאות אין שום תיעוד על חיסונים שעברת בעבר (ובסוף הודו נקראת מדינת עולם שלישי...).
5. אז מה היה לנו בפיצוצייה: צהבת A ו B, טיפוס הבטן, טטנוס, פוליו, טיפוס הבטן, דלקת מוח יפנית (שאנחנו לא עשינו), ויש שממליצים גם על כלבת.

זהו, אז שניסע בשלום ונחזור בשלום, בריאים ושלמים!