המנקה מתפטרת!

יש ימים כאלה שאני קמה בבוקר, והכל בבלאגן... למשל כמו היום בבוקר, להלן תיאור מצב עדכני:
הכיור מפוצץ בכלים שנשארו מארוחת הערב, אתמול ביקר החשמלאי וקדח מיני חורים בקיר, שהותירו פודרה ואבנים קטנות על הריצפה, הספה בחדר שינה שלנו מלאה בבגדים שצריך לקפל, למעשה שכחתי מתי לאחרונה הספה היתה פנויה לישיבה. האזור שבו ממוקם הכיסא של יונתן זועק לשטיפה. כל אלו מחכים לי! אפשר אפילו לומר כל אלו ועוד (בדגש על ה-ועוד) מחכים לי.
אז צר לי להפתיע כי הבוקר יש לי תוכניות אחרות, וכל אלה ועוד יכולים לחכות עוד יום. זה קצת מבאס להשאיר הכל ככה, אבל מה לעשות שלמנקה יש תוכניות...
אבל no more, יש לי חדשות טובות! עוד חודש אני מתפטרת (אפשר להגיד גם שמפטרים אותי) מתפקיד המנקה ומאמצת לחיקי עוזרת הודית שתיקח ממני את כל הטוב הזה.
אז נכון שזה הודו ויש המון חסרונות, אבל זה היתרון הכי מדהים שמופנה ישירות אליי, ואני ממש מחכה לו!

זה מתחיל...

סוף פברואר... נוסעים להודו לשנתיים

לפני כשנה בן הזוג שלי כפיר העלה את האופציה לנסיעה לרילוקיישן,

חשבתי שזה יכול להיות נחמד, נחמד לעצור את החיים שלנו לרגע לראות ולהתנסות בחיים בעולם אחר.
יש לנו 2 ילדים חמודים, לי-אורי בת 6- כיתה א, ויונתן שהוא עוד מעט שנתיים, עבורם זה יהיה הכי מעניין, לי-אורי כבר מאוד מתרגשת ואנחנו מנסים לשקף את מה שהיא תראה באמצעות תמונות וסיפורים,
היא מאוד בוגרת, אבל מאוד, יודעת לשאול את כל השאלות המתקילות, ואנחנו מנסים להתמודד עם זה.
לפני חצי שנה, כפיר ואני ביקרנו בהודו בכדי לראות ביחד אם זה יכול להתאים, ואחרי ביקור שארך שבוע ראינו כמעט הכל (ויש שיגידו ועוד לא ראיתם כלום), ראינו בתים, בתי ספר, מסעדות, ועוד...
זה היה שבוע מרתק, גיליתי ארץ שבחיים לא הייתי מגיעה אליה ככה סתם מרצון חופשי, ואולי זה ככה מספר על מי שאנחנו... אוהבי טכנולוגיה, קידמה, מסעדות, ארה"ב כזה...
אנחנו לא מאלה שנזרקים, לא בסיני ולא בטבריה, פשוט לא ניהנים מזה, וזה מה שגרם להפתעה הגדולה...
בשבוע שבו היינו גילינו חיבור מדהים למקום שנראה שיש בו המון לחץ, צופרים, צועקים ובתוך כל המהומה יש שלווה, הרבה שלווה. 
אז זה הולך להיות מעניין... המעבר מאנטי הודו לפרו-הודו

שביזות יום א

קמתי לבוקר קצת רגשני, יש עוד יותר מחודש לנסיעה אבל איכשהו קרו כמה דברים הבוקר שהולידו תגובת שרשרת רגשנית.
ולהלן הפירוט:

1. עוד לא פתחתי את העיניים בבוקר, מסתכלת על הנייד לראות מה השעה, ומחכה לי הודעה בווטסאפ, הודעה מאחותי (שגם נמצאת בשליחות) עם תמונה של האחיין המתוק שלי. הוא גדול מיונתן בחודש, ואני כל כך מתגעגעת אליו.
האומנם ההיכרות ביננו די מועטה, הוא יותר שם מכאן, אבל עדיין...
הם חוזרים לארץ ביוני, כשאנחנו כבר נהיה שם, וככה שלא יצא לנו להיות ביחד כאן.

2. הדבר השני שקרה הבוקר זה פוסט בפייסבוק של המושב, על ערב דיסקו פאב במועדון שבוע הבא. לכאורה אין כאן משהו מרגש ובכל זאת... זה פוסט שהזכיר לי שיש כאן אנשים שאני מאוד אוהבת, אנשים פעילים, יוזמים, אכפתיים, לא כולם, כן?! אבל רובם. אנשים שאני הולכת להתגעגע אליהם, אפילו מאוד (שרית חדד סטייל).

3. ואם כל זה לא הספיק, חברה העלתה קטע מתוך ספר של בחור משדרות, קטע על דרומיות מפעם, זכרונות לחיים של פעם במושב בדרום.

זה נהיה דביק מרגע לרגע... ורגע זה עוד לא נגמר, כי נוסיף לרגשנות את העובדה שהיום יום ראשון, היום הכי משביז בשבוע, בלי קשר למה שצפוי להתרחש, גם אם זה יהיה יום הכי מהנה, השביזות תמיד באזור, למה?! בלי סיבה, סתם כי זה יום ראשון.

אז בנימה אופטימית מתחילים את השבוע,
ולקינוח תמונה של יונתן בלי הקשר, סתם כי זה עושה טוב

צריך לדעת מה לקרוא ומתי

כחובבת ספרים על החיים במזרח (איסלאם, הודו, כתות וכו) רכשתי ספר חדש שעוסק בחיים בהודו, ומספר על נסיעה של בחור ניו זילנדי צעיר בשם לין שמחליט לנסות להשתקע במומבי, והוא מספר על כל ההזיות שנקרות בדרכו.
אתמול החלטתי שאני מפסיקה לקרוא אותו! אולי זה אמת מה שכתוב בו אבל אני לא בנויה לאמת הזאת, לא בטיימינג שעוד חודש נוסעים להודו.

האומנם מתוארת שם סיטואציה של תאונת דרכים, שבה ההמון מחסל חשבונות (לינץ) עם מי שאשם בתאונה, כל זה טרם שהמשטרה מגיעה, זה אמיתי?!?!

האומנם יש שווקים במומבאי שמיועדים רק למקומיים, וסוחרים שם בילדים?!?!

האומנם ההודים אדישים לפרצי אלימות סביבם, והם בוחרים להתעלם מקטטה אלימה?!?! אגב סיפור האונס הקשה של הסטודנטית לרפואה מוכיח שכאן מדובר באמיתה.

היו עוד סיטואציות בספר שהיו קשות מאוד, והתקשיתי להגיד אם מדובר באמת או במעשייה פרי דמיונו של הכותב גרגורי דיוויד רוברטס, אז החלטתי להפסיק את הקריאה ולשוב לספר אולי עוד שנתיים כשנחזור, אז יהיה לי יותר מידע לשפוט.

יוגה ואני

אחד הדברים שעומד לזכות הנסיעה להודו זה ההתמכרות והאהבה שפיתחתי ליוגה.
בעבר הייתי לקוחת יוגה מזדמנת, ולפני כשנה גיליתי את היוגה בקטע טוב, בקטע שעושה את ההבדל, שגורם לך אחרי שיעור להרגיש אחרי שעה וחצי מסאג.
אז כן בהקשר הזה הודו זה חתיכת פרס, מקום שנותן כבוד למוסד היוגה, אין ספק שאני עשויה מאוד למצוא את עצמי בויניאסה מתמשכת.
ורק כדי שיהיה ברור, אני לא מאלה שמתקפלות לחצי, ועוד מחייכות בקלילות, אני חסרת גמישות ודי פלגמטית, אבל היוגה מתברר מפרגנת לזה, והתנועה היא אישית עד לאן שאתה יכול, ואיך אפשר שלא להתחבר לזה?!

ולמען הסר ספק ההורסת שבתמונה, זאת לא אני... לא כרגע לפחות, אולי בהמשך