קוראת הבוקר את אתרי החדשות בארץ, ופשוט עצובה לקרוא שכל הדבר הזה היה נחסך אילולא המערכת היתה קשובה יותר.
6000 ש״ח, זה הסכום שהורג אותנו כחברה, הרי לפני דקה נשמעו קולות של מנכלית בנק שרצתה לבטל ליהודי אחר חוב הרבה יותר גדול מזה, אז מ 6000 ש״ח המערכת נאטמה, סגרה אשראי ושלחה את אותו אומלל להתבוסס בכעס ובשינאה.
שלא ישתמע כאן שאני מצדיקה את מה שעשה הבחור הזה, יש כאן עיניין עם רצח ורוצח! אבל אני מרגישה שיש כאן תמונת ראי שכולנו נתקלנו בה מתי שהוא, של אטימות מערכת (לא בהכרח הבנקאית), שאין עם מי לדבר, ואתה חוזר הביתה במקרה הטוב ליקירך לשתף ולפרוק. רק שבמקרה הזה גם לא היה את מי לשתף, ערירות עצובה, שמאלצת להתמודד לבד עם התסכול.
היום כשאני בהודו עולה בי ההבנה שיש משהו בארץ המובטחת שלנו שלא נותן מקום לאלא שאין להם, אם אין לך אתה גמור! מכל מקום יגלגלו אותך, והעיתונים לא חסרים בידיעות כאלה.
בהודו, מדינת עולם שלישי, כן ?! גם העניים חיים בכבוד, אפשר להתקיים גם משכר נמוך, אולי האוכל לא יהיה הכי מגוון, אבל עדיין אפשר לאכול.
עלויות החשמל בהודו הן סבירות, הרבה פחות מבארץ (לצריכה המשפחתית שלנו פחות 70%),
וגם הקניות בסופר שפויות (פחות 50% מהעלויות שהיו לנו בארץ), אז למה? למה אצלנו בארץ הכל צריך להיות יקר! יותר מיסים, יותר חשמל, יותר מים, יותר... יותר... יותר...
יש שיגידו ביטחון, ואני מעלה גיחוך ונזכרת איך עד לפני כמה חודשים ישבתי בממד עם הילדים שלי, ותהיתי איפה הבטחון?! מספיק כבר למכור לנו סיפורי אש לילה! משהו מתנהל לא טוב, וכדי שמחר לא יקרה שוב מקרה 6000 ש״ח, תתעוררו אתם שם שבחרנו בירושלים, ולפני כל הזמנה של מיטה בטיסה (למשל), תחשבו על מה 6000 ש״ח יכול לעשות לבנאדם.
