רפואה הודית

ללי-אורי יצאו נקודות קטנות ברגל, שהבנתי שהם ויראליות וצריך להוריד אותם, אז חשבתי ללכת לרופא אליל ואז החלטתי לתת הזדמנות לרפואה המתקדמת של הודו, וכן זה אולי יפתיע, אבל לרופאים בארץ יש המון ללמוד.

זה מתחיל משירות ויחס אדיבים ביותר, מהמקום הנקי, ומהסטרליות.

אין דבר כזה לחכות בתור, במקסימום 10 דק המתנה, לא מתגעגעת ללחכות בתור שעה עם ילדים שלא מרגישים טוב.

כל רופא שהיינו אצלו בסיום הטיפול מתן לי את הנייד שלו, למקרה ואני אצטרך.

אז כן אפשר גם אחרת...

כוחה של אמונה - פסטיבל גאנש

כבר עשרה ימים שההודים חוגגים את פסטיבל גאנש, האל שמתברר הכי אהוב עליהם. גאנש זה האל שיש לו חדק ואוזניים של פיל, הסיפור שלו הוא די טרגי, ולכן ההודים הכי אוהבים ומתחברים אליו.

כל העיר מלאה בבמות שאנשים פרטיים הקימו, במרכז הבמה יושב גאנש, ומסביבו קישוטים, תאורה, אוכל וכל מה שאתם רק רוצים. אנשים מסתובבים מבמה לבמה רוקדים ומתפללים, ומתלהבים מהדקורציה- קצת מזכיר את תחרות הסוכה היפה, כמה מפתיע שהחגים האלה בחפיפה.

השכנים שלי שנחשבים להודים עשירים, הקימו בתוך הבית שלהם עמדת גאנש, כולו מכוסה בזהב ויהלומים, הייתי אומרת  הגזמה הודית טיפוסית, הם הזמינו אותנו להגיע לראות את גאנש, והאמת שזה מפגש די נחמד, גאנש יושב בצד, וכולנו בסלון אוכלים ומדברים.

אתמול הפסטיבל הסתיים, וכל הגאנשים נלקחו לנהר, למעשה מכניסים אותם לתוך הנהר ושם הם נשארים, לא מדמיינת מה קורה שם בקרקעית... הסברה אומרת שגאנש אוהב מים, ולכן הכי טבעי לו בנהר, אגב מאז שהתחיל הפסטיבל הגשם לא מפסיק, שוב ההודים מאמינים שזה בגלל שגאנש אוהב מים.

ולמה אני כותבת על זה?  בכל חג הודי אני נדהמת מחוזק האמונה, איך הרחובות שטופים בחג, אי אפשר לפספס את ההתרחשות, כולם ברחובות, הלוואי עלינו ככה.

אוכל הודי אצלי בצלחת

אי אפשר שלא לספוג את ההודיות שעוטפת בכל מקום, ואחד הדברים שהצליח לעטוף ולכבוש אותי זה הבישול ההודי.

כשהגענו לראשונה לפונה היינו חודש וחצי במלון שהגיש ארוחות בוקר מגוונות, היה גם אוכל הודי וגם אוכל סטנדרטי סטייל פרנץ טוסט, חביתות וכו...

במלון הזה התוודעתי לראשונה לטעמים, לחריפות על הבוקר, ולאט לאט האוכל ההודי תפס יותר מקום בצלחת.

אחרי שעברנו לבית משלנו, גם אז העוזרת היתה מכינה מהמטבח ההודי, ונידהמתי כל פעם מכמה זה טעים. 

למעשה התחברתי גם כי טעים וגם כי נילוו לזה שלוש סיבות נוספות:

בריאות- המטבח ההודי נותן המון כבוד לקטניות, מלא סוגיםםםם

דיאט- קמח לבן כמעט ולא בשימוש, הקמח ההודי הוא מטחינה של חיטה נקרא אתא

פשטות בעבודה- כל הבישול בסיר אחד, לא כמו אצלנו מעבירים לסיר הזה, ואז לזה, ואחרי שמסיימים המטבח במצב אנוש

 

אבל נתקלתי בבעיה אחת, הילדים לא אהבו... הריח, הצבע, כנראה גם הטעם, לא הסכימו לאכול.

 מי שבעיקר אכל זאת אני, אז מה עושים? משלבים!  שילבתי בין המטבחים, בין התבלינים שלנו לבין הניראות והמצרכים של האוכל ההודי, ולאט לאט אני מפרה את האיזון ומנסה מידי פעם גם תבלינים מקומיים.

והתוצאות זה מסתבר עובד!! והמטבח שלי השתנה לחלוטין!! 

לחם לבן אוכלת ברמת טעימה מהחלה של שבת, במקום זה תופס מקום רציני הצאפטי, שזה הלחם ההודי, עשוי מאתא , מלח ומים. 

מורחת על זה כל מה שהייתי מורחת על הלחם, טחינה, חלבה, יוגורט, וכו...

ולפעמים כשיוצאים לפיקניק אז גם נוטלה.

פיתות אני עדיין אופה, תמיד יש במקפיא בעיקר כי הילדים מתקשים להיפרד מזה.

ועוד השתנה זה מלא סוגים של תבשילי ירקות, מוכר בהודו בשם סבג׳י, כל ירק שהיה בסופר ונראה טרי נכנס לסיר, השילובים תמיד משתנים.

 הקטניות, חברותיי החדשות שמופיעות גם בהרכבים שונים, כחלק מרוטב או כתוספת לתבשילים.

השילוב בין המטבחים הצליח, חיצונית זה נראה כמו אוכל הודי, אבל כשטועמים התיבול מעודן .

יותר.

תיהנו מהתמונות...

תבשיל אורז עם חצאי חומוס מיובשים, שעועית לבנה ועדשים כתומות:

אי אפשר בלי פיתות:

סבג׳י תפוא עם טחינה

תבשיל דאל (עדשים כתומות) עם צאפטי

סביח צאפטי:

דוסה, יצור כלאיים של קרפ ופנקייק, רק שזה עשוי מעדשים:

מי אשת חיל?!

שבועיים קדימה שוב צפויה להיות לבד עם הילדים, הסכמתי לכפיר לנסוע בתנאי שיהיה רק סופש אחד לבד, אז עד יום חמישי הבא הוא במנילה פיליפינים.

אני כרגע מאוד עייפה כי היה לנו יום עמוס, אז אני פחות חושבת ופחות במצב מושכל, כל מה שמעניין אותי זה שיגיע כבר 20:00 ושכולם כולל אני נלך לישון.

נחמה גדולה היא שעכשיו זה שיא הסיילים בקניונים, אז אמרו פעם:

Shopping is therapy...

בטוחה שהקניות יעודדו, אצלי זה תמיד עובד.

 

בדד...

תשעה ימים שאני לבד עם הילדים בתת יבשת, תשעה ימים ויש בדרך עוד שישה. כפיר בנסיעת עבודה בארהב, והאמת שעד היום הכל היה מצויין, הסתדרתי, התעליתי מעל החולשות והצלחתי להפתיע אפילו את עצמי, שונאת התקרבנות וניסיתי לשדר בעיקר לילדים עסקים כרגיל, אבל גם אני צריכה כמה שורות של אכלו לי שתו לי.
אפשר להגיד שכפיר ואני נמצאים בשני קצוות של העולם, הכי רחוק שהיינו אי פעם אחד מהשניה, אבל בזכות הסקייפ הרגשתי כאילו הוא נמצא...
היום ערב שישי היינו בארוחת ערב במסעדה ונפרדנו ממשפחה ישראלית שחוזרת הביתה לישראל אחרי שלוש שנים בהודו, כתוצאה מזה מהבוקר לי-אורי מדברת על הארץ, על סבתא, סבא ועל כמה היא מתגעגעת, ושאלות בסגנון של מתי אנחנו ניסע, אני רוצה גם וכו..
הגענו למסעדה והיה כיף לראות את כל הישראלים כמו משפחה אחת גדולה, עושים קידוש ומברכים על הלחם, המעמד הזה מקבל תהודת דאבל כשנמצאים בהודו.
אחרי הקידוש חיבק אותי אחד הישראלים לשלום, חבר ואיש אמת, והחיבוק היה ארוך ואמיתי. החיבוק בשילוב הפרידה מהמשפחה שחוזרת לארץ המובטחת, הציף הכל, והכל עלה... כפיר חסר לי...
היכולת שלו להרגיע, לסנן טרדות, לעזור, להקשיב, ותמיד להיות שם בשבילי ובשביל הילדים, כן זה חסר...
אף פעם לא כתבתי לו ככה משהו פומבי, ואני לא אוהבת שאחרים עושים את זה, נראה לי אישי מידי, אבל איך קראתי לפוסט הזה?! מרגיש לי בדד היום אז תתחשבו.
סיימתי להתקרבן להיום, מחר בבוקר אנרגיות חדשות וחיוביות, יום שישי הבא כפיר כאן, לקידוש בבית, שבת שלוםםםם, אור ואהבההההה!!!

נהגת הודית

כשהגענו להודו פגשתי אמריקאי שמצליח לנהוג בכביש ההודי הכאותי, ושאלתי אותו הכיצד??!?? והוא ענה אני פשוט עוצם את העיניים ואיכשהו אני מצליח להגיע לכל מקום.
בהתחלה המשפט הזה היה נראה כמו סוג של התאבדות, להיכנס לכביש ולעצום את העיניים, אבל היום אני מבינה שהכוונה היא שאתה יכול לסמוך על האנשים שנוהגים לצידך, שיעשו הכל כדי לא לסכן אותך.
היה ברור לי שאני חייבת נהג, אבל בהחלטה של רגע הכל התהפך והחלטתי לנהוג, והנהג של מיס אלונה יצטרך לחכות, כי אני עוד לא שם.
אז איך זה עובד? אין חוקים, אין תמרורים, אין נתיבים, אין שוליים, אין מדרכות, יש רמזורים אבל לא תמיד מקשיבים להם, ובתוך כל האין הזה, יש סדר. קשה לזהות את הסדר הזה אבל אחרי התבוננות של חודש מהר מאוד הבנתי את הסדר, והצלחתי לזהות אותו.
בארץ כשאתה גורם למישהו אחר לבלום, אתה מקבל קללות וצפירות, פה מחייכים אליי, ההודים בפונה מלאים בסבלנות (אגב בדלהי הבנתי שזה לא ככה, שם עצבנים).
לנהיגה ההפוכה שבה הנהג יושב מימין התרגלתי, לנהיגה בהילוכים גם התרגלתי, ואני משנעת אותנו לכל מקום בפונה (כמובן גם כפיר נוהג).
הצפירות בפונה הם אקט של נימוס, והתראה, אני צופרת לך כי אני עוקפת אותך, ככה הנהג שלו צפרתי יודע שהוא צריך לזוז ולאפשר לי לעקוף.
בארץ כשאתה צופר הנהג שלצידך מאיץ כי מי אתה שתעקוף...
מתברר שאנחנו הישראלים צריכים ללמוד מהמנטליות ההודית, לא מהכל כן? אבל כן ללמוד להיות נחמדים, אדיבים וכאלה שלא מפסיקים לחייך.

מים בששון

עונת המונסונים החלה רשמית, גשםםםםם שחבל שאין לנו כזה בארץ, ממש חבל.
ההודים לא מעריכים את כמויות הגשם שיורדות כאן ומובילים את המים לרב הבתים בהודו באמצעות מכליות מטונפות.
אלינו לסוסייטי מגיעה משאית שמובילה מים פעמיים ביום, מדהים אותי לראות באיזה בור מטונף המיים מאופסנים, ואיך מידי פעם עוברי אורח מוציאים את הצינור רק לרגע כדי לשטוף ידיים.
כמובן שיש בבית שלנו מעין תמי 4 שמלא בפילטרים, ואני משתמשת במים האלה רק לבישולים ולמים שגם ככה עוברים רתיחה.
ולשתייה וצחצוח שיניים אנחנו משתמשים במים מינרליים, שלא אנחנו סוחבים.
ולמרות שאנחנו לא משלמים על המים, ועל פניו אין מחסור במים, אני מתקשה למלא אמבטיות... וסוגרת אחרי העוזרת את הברז, כנראה שמשהו בבוז לבזבוז נחרט עמוק מידי.
אני תוהה אם אין הודי שחושב שאפשר אחרת? להתחיל לבנות מאגרי מים ולהוביל את המים באמצעות צינורות נקיים, המים יורדים מהשמיים נקיים, למה ללכלך?!?!?!
אבל אז מה יעשו עם על נהגי המשאיות שמובילים מים? ויש כאן מלא כאלה... לא תהיה להם עבודה, לפעמים נראה שהקידמה דווקא מחזירה אותנו אחורה. אז לא רוצה על המצפון שלי הרבה מובטלים, ואני לא מתכוונת לגלות לאף הודי שאפשר גם אחרת :)