מתקרבים לשגרה, כולם שואלים וכותבים על מה קורה ואיך מסתדרים, אז במיוחד בשביל זה פוסט עדכון מקיף.
כבר כמעט חודש וחצי ביעד, ניהנים מהמלון, שזה למעשה מעין דירה בתוך מלון, יש לנו שני חדרי שינה ככה שלא צפוף מידי, למעשה אף פעם לא נתקלתי במלון כל כך משפחתי, נוצרו לנו כאן קשרים עם כל צוות המלון, החל מהמלצרים ועד הצוות הניהולי. השף של המלון הכין לנו פלאפל וטחינה, וכל פסח דאגו לנו כאן לאוכל שלא מכיל חיטה.
אבל זהו ביום שלישי הקרוב תגיע המכולה שלנו, ועוד כמה ימי התארגנות ואנחנו עוברים לבית חדש שממוקם לא רחוק מהעבודה של כפיר.
לידע כללי בית פרטי בהודו מאוד קשה לתחזוקה, כי אין מערכת ביובים מסודרת וצריך לדאוג לאספקת מים, מה גם שיש מלא הפסקות חשמל ואם גרים בבית פרטי, אז מחכים ומחכים עד שיחזור החשמל.
ומפאת כל אלה ועוד בחרנו לגור בסוסייטי, שזה למעשה מתחם בניינים עם שמירה כל היום, ופסיליטי שמיועדים לדיירים. כחלק מהתשלום ל״ועד״ אז הנהלת הבניין דואגת למים, להפעלת גנרטור במקרה וצריך, ניקיון וכו.
יש כאן בפונה כל מיני מתחמי סוסייטי כאלה, וקצב הבנייה כאן הוא מטורף! במהלך החיפושים אחר בית גיליתי שעשירי הודו קונים בתים וממש לא ממהרים להשכיר, נתקלתי בבתים שלא מאוכלסים 8 שנים, שזה הזייה, להודים העשירים זה נראה מאוד טבעי, ההיגיון שלהם אומר אם קניתי צעצוע למה לי לחלוק אותו עם אחרים?!
אז הבית שלנו הוא בבניין בן כמעט שנתיים ואנחנו הראשונים לגור בו, מה שאומר שאני שסיימתי לבנות לפני דקה, אני נאלצתי שוב לעצב את המטבח, לבחור תאורה, ולמקם וילונות.
בגזרת הילדים לי-אורי ממש מהרגע שהגענו התחילה ללמוד בבית ספר שנקרא אינדוס, חיצונית בית ספר מהמם, אבל לטעמי יותר מידי חופש לילדים. לי-אורי מאוד אוהבת ולא מוכנה לשמוע על לעבור לבית ספר אחר, ואני בנתיים זורמת. מה גם שכבר יש ניצני אנגלית אצלה, היא מבינה די הרבה ביחס לזמן שאנחנו כאן, שזה מאוד יפה.
יש כבר מפגשים חברתיים עם ילדים מהמלון, וגם עם ילדים של ישראלים, ובהמשך שנעבור לבית החדש נזמין גם חברים מהכיתה.
יונתן איתי ומצאנו מטפלת שלא מפסיקה לחייך, ויונתן מתחיל להחזיר בנשיקות באוויר, שזאת בהחלט התקדמות, אבל למרות שנראה שנחמד לו עם המטפלת ואיתי החלטתי להכניס אותו לגן. הגננת של יונתן מהארץ אמרה שאני צריכה לחפש לי תחביב חדש, והיא צודקת, אז מחר יונתן מתחיל בגן חדש, ולפי התמונות תבינו שמדהים שם.
אבל לא להתלהב רק ל 3 שעות כל יום, יש גבול לכמה שאני יכולה לשחרר.
כפיר יוצא כל יום לעבודה בבוקר ומגיע בשעות סבירות שזה יפה, מידי פעם אני שולחת לו אוכל בית עם הנהג, אבל רק מידי פעם שלא יתרגל... בנתיים הוא (וגם אני) רק עולים במשקל אז זה בסדר.
על ניהול עובדים בהודו דרוש פרק שלם, כי זה מאוד מצחיק ומאתגר, אבל סומכת עליו שהוא יתמודד.
ואני... אני מזמינה אוטו עם נהג כמעט כל יום ומאוד ניהנת לטייל, יש כאן חניות סופר ענקיות כמו בארץ, אז אני קונה משם כמעט הכל, למעט ירקות שאני ניהנית ללכת לאיזה ירקנית, שמוכרת ירקות קצת כמו פעם, שיש ריח כזה של ירקות שהרגע הגיעו מהשדה ולא מהמקרר.
גם קניוני ענק יש כאן מפוצצים ברשתות בינלאומיות, וכנל מסעדות.
סהכ יש כאן הכל, קל להסתדר, קל להתמצא, רק צריך המון סבלנות (ואני עובדת על זה...), כי בסוף כל הקידמה הזו מנוהלת באינדית, שום דבר לא מגיע בזמן, ולא קורה בזמן, וצרחות לא עוזרות, צריך לשנן שאם זה לא קרה היום אז זה יקרה מחר, אוםםםם שאנטייייי.
תמונות: הגן של יונתן, הבית החדש, ולי-אורי בבית ספר
