המעבר מאוקווד (המלון) היה כמו מעבר לכל דבר, הפרידה מצוות המלון הייתה קצת עצובה, ופתאום אנחנו צריכים לדאוג לכל מיני דברים שנראים הכי ברורים (בלוני גז, שצריך לשחד מישהו כדי לקבל בלוני גז חוקיים, ועוד כל מיני כאלה).
ויש עוד משהו בהודו שקצת קשה להסביר, משהו בהודים שעל פניו הם אנשים מקסימים, אבל יש את החלק שלא מבין אנגלית בכלל, אבל כלום! את מדברת אנגלית והם עונים באינדית, והם לא מתייאשים מדברים אינדית כאילו הם חושבים שבסוף אני עוד אבין.
אז תדמיינו שרב הנהגים שמגיעים לקחת אותי הם כאלה שלא מבינים אנגלית בכלל, והאמת שעם כל החיוכים והנחמדות הם שיגעוווו אותי, אני נותנת כתובת שאני רוצה להגיע אליה והם מסתובבים בעיר, כאילו מחכים שאני אתייאש וזה באמת מה שקורה, אני פשוט אומרת להם לחזור חזרה הביתה, בשאיפה שביום למחרת יגיע נהג שיבין קצת יותר.
אתמול הגיע אחד הנהגים היותר סיוטיים, תרגום: לא שמע על השפה אנגלית בכלל, ופשוט עליתי חזרה הביתה, ומאותו רגע הכל היה מעצבן וקיבל מימדים עצומים של כעס.
הגז לא עבד...
לא הצלחתי להטעין את הטלפון בכסף (טוקמן סטייל)...
העוזרת החליטה להצטייד בראש הכי קטן שיש...
כל אלה בצירוף יום הזיכרון שמרחף.
ובשיא העצבים מי מתקשרת.... א מ א.... אני רואה את המספר ומבינה שעדיף שאני לא אענה כי אני לא במצב, אבל עניתי. ההלו היה כבר חנוק מדמעות, ניסיתי להסביר מה קרה, אבל זה מכלול שקשה להסביר, אז בעיקר בכיתי.
למעשה כל מי שהתקשר אליי אחרי זכה לשיחת בכי, כפיר קיבל גם שיחת בכי וגם שיחת האשמות מה שגרם לו להגיע מיד הביתה, להרגיע ולטפל בגז.
ההכנות לארוחת הצהריים גרמו לי להתאושש, אני אוהבת לבשל בהודו, שובהה (העוזרת) חותכת כל מה שצריך לפני, ואני מנצחת על תפקיד השף בלבד.
מה שעוד עזר להתאוששות זה ביקור של 2 חברות לקפה שזה היה הכי בול שיש.
הבוקר קמתי ליום חדש, בצל יום העצמאות אני מתמלאת תחושת מיני שמחה, מתגעגעת מאוד להורים שלי ולמשפחה שלי, מתגעגעת לחברים, ולכל היום הכיפי הזה שכל כך רחוק ממני וחוגג עצמאות.
תמונות מהבית החדש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה