אני רואה את החברים של לי-אורי, של יונתן וגם שלנו, ואני כל כך מתגעגעת...
במיוחד לחברות של לי-אורי שהיו חלק מהיום יום שלנו, המון מפגשים, המון מריבות של בנות, וגם המון אהבה.
אני יודעת שזה זמני, ואני מאוד דואגת שהילדים (ובעיקר לי-אורי) ייצאו מהחוויה הזו מועצמים, אני יודעת שזה לא פשוט, המרחק הפיזי והתרבותי בן הודו לכוכב הוא תהומי, ואנחנו כל הזמן מנסים לגשר, אבל זה אף פעם לא מספיק.
כוכב מיכאל זה הבית, אמרו את זה פעם וזה כל כך נכון. מתגעגעת לאירועי הביחד, להפקות המוטרפות שרק המושב הזה יודע להרים, כאלו שבלי הרבה תקציב אבל עם מלא רצון טוב.
לפני הודו כפיר ואני עשינו סדנא של רילוקיישן, וכשניסיתי לשער מה יהיו הקשיים אז, שום דבר לא התקרב לגעגוע, הנחתי שבעידן דיגיטלי המרחק מתקצר, שאפשר להשלים את הפערים, אבל אני מודה שזה נוחת עליי מידי פעם, געגוע שנוחת ולא מרפה, מזכיר לי שיש מלא אנשים טובים, חברים, שכנים ומשפחה שהם חלק חשוב ממי שאנחנו, ושאני ממש מתגעגעת אליהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה