המסר שאומר שזה עוד לא נגמר, וגם היום יש שרוצים להשמידנו ולא מאמינים בקיומנו, שגם הילדים שלי וגם אני חווינו את הפחד הזה של טילים שמרחפים מעל הראש עם מטרה ברורה שאומרת לפגוע. בטוחה שהפחד הזה לקח חלק בהחלטה של רילוקיישן לשנתיים.
אני קוראת הבוקר את כל הפוסטים שחברים שיתפו בפייס על המשפחות שנכחדו, על אלה שניצלו והם כאן לספר, ואני מרכינה את הראש מצד אחד ומצד שני גאה בעם שלנו, גאה בדרך ולאן שהגענו בזכות אלה שציוו לנו במותם.
גאה גם בדור הפייסבוק הדור החדש שלא נותן לתחושות מנוח, ולא מפסיק לשתף.
בלי קשר ואולי עם קצת קשר עוד לא כתבתי על העוני ההודי, על המראות הקשים שאנחנו נתקלים בהם כאן בשוטף, ואולי זה בגלל שאני עוד לא מצליחה להכיל. הגעתי להודו בתחושה שזאת השליחות שלי כאן, ויש כבר כיוון שנרקם שאני אספר עליו בהמשך. אסור לעצום עיניים לא בסיבלנו ולא בסיבלם של אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה