אפשר להגיד שכפיר ואני נמצאים בשני קצוות של העולם, הכי רחוק שהיינו אי פעם אחד מהשניה, אבל בזכות הסקייפ הרגשתי כאילו הוא נמצא...
היום ערב שישי היינו בארוחת ערב במסעדה ונפרדנו ממשפחה ישראלית שחוזרת הביתה לישראל אחרי שלוש שנים בהודו, כתוצאה מזה מהבוקר לי-אורי מדברת על הארץ, על סבתא, סבא ועל כמה היא מתגעגעת, ושאלות בסגנון של מתי אנחנו ניסע, אני רוצה גם וכו..
הגענו למסעדה והיה כיף לראות את כל הישראלים כמו משפחה אחת גדולה, עושים קידוש ומברכים על הלחם, המעמד הזה מקבל תהודת דאבל כשנמצאים בהודו.
אחרי הקידוש חיבק אותי אחד הישראלים לשלום, חבר ואיש אמת, והחיבוק היה ארוך ואמיתי. החיבוק בשילוב הפרידה מהמשפחה שחוזרת לארץ המובטחת, הציף הכל, והכל עלה... כפיר חסר לי...
היכולת שלו להרגיע, לסנן טרדות, לעזור, להקשיב, ותמיד להיות שם בשבילי ובשביל הילדים, כן זה חסר...
אף פעם לא כתבתי לו ככה משהו פומבי, ואני לא אוהבת שאחרים עושים את זה, נראה לי אישי מידי, אבל איך קראתי לפוסט הזה?! מרגיש לי בדד היום אז תתחשבו.
סיימתי להתקרבן להיום, מחר בבוקר אנרגיות חדשות וחיוביות, יום שישי הבא כפיר כאן, לקידוש בבית, שבת שלוםםםם, אור ואהבההההה!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה