ארץ הלב

עוד מעט 3 שבועות שאנחנו בארץ השאנטי, 3 שבועות שגדושים בעשייה, עינייני התאקלמות, למידה וחקר אינסופיים.
אז כבר הפנמתי שלהודו יש מלא פנים, מצד אחד ארץ שכולה לב ואומוציות, אנשים מלאי אהבה, רצון לתת ולשרת, אומה שאנשים זרים (ואני ביניהם) מרתקים אותם, למעשה אני מרגישה סוג של סלב בהודו, כל המבטים מופנים אלינו בכל מקום שאנחנו הולכים, אפילו יש מרחיקי לכת שמבקשים להצטלם איתנו, שזה משהו שאני לא אתרגל אליו אף פעם.
באחד מסופי השבוע זרמנו לטיול במקדש שנמצא שעה נסיעה מפונה, מתברר שבאותו היום שהגענו היה גם חג הודי, המקדש והדרך אל המקדש היו מפוצצות במבקרים הודים, שהגיעו מכל רחבי הודו, ועם כל הכבוד לאל שיבה האטרקציה האמיתית היתה אנחנו, כל כמה צעדים נוצרו סביבנו התקהלויות, מבטים, חיוכים וליטופים לילדים.
כמי שהגיעה להודו כמעט כנועה, עם רצון לזרום ולקבל את המקום כמו שהוא, הטיול הזה שעשינו באמת היה מאתגר מבחינתי, וניסיתי להיות נחמדה ולהחזיר אהבה עד כמה שהציניות שנטועה בי איפשרה.
זה צד אחד של הודו, ארץ הלב הרחב, עם שכל ייעודו זה לפנק, לפנק, לפנק. אבל יש עוד צד שבעיקר שמעתי עליו, קראתי בעיתונים ונתקלתי בו בקטנות... צד שמכיל סוג של אלימות חבויה, שקטה ומתפרצת. ראו ערך מקרי האונס הרבים שפוקדים את הארץ הזו, נתקלתי בזה בהבלחות קטנות של זעם בלתי נשלט בעיקר בכבישים, זעם בין נהגים.
אבל הצד הזה הוא באמת מינורי, אני ניהנת מאוד, ומחכה לדאון שצפוי להגיע (אומרים שכולם עוברים את זה בתהליך הרילוקיישן). נכון לרגע זה אני ניהנת מהספק, ומתמקדת בלייצב את כולנו, ונראה אולי הדאון יפסח עלינו... ברוח החג המתקרב.